פרישה מחברה משפחתית, מס על משיכת יתרות זכות

מהי חברה משפחתית בהקשר המס

חברה משפחתית בהקשר המס הישראלי היא לרוב חברה שבה בעלי המניות הם בני משפחה אחת (אב, אם, ילדים, אחים) שמחזיקים יחדיו 90%+ מהמניות. סעיף 64א לפקודה מאפשר לחברה ולבעלי המניות לבחור במעמד של ״חברה משפחתית״, שבו ההכנסה מיוחסת לבעלי המניות (מסלול מס שקוף). לחילופין, החברה יכולה להישאר ״חברה רגילה״ ולהיות ממוסה ב-23% חברות + מס דיבידנד 25%-30% ביציאה.

בעת פרישה, ההחלטה המסוימת הזו משפיעה דרמטית על מסלול המס של משיכת הכספים. ראו פרישת בעל שליטה.

יתרת זכות בחשבון הבעלים, מה זה

״יתרת זכות בחשבון הבעלים״ היא חוב של החברה כלפי הבעלים, כסף שהבעלים השקיע בחברה במהלך השנים, רווחים שלא חולקו והוקצו לחשבון, או הלוואות שניתנו לחברה. היתרה היא חוב, ולכן החזר היתרה אינו חייב במס (כמו פירעון הלוואה).

אך, רשות המסים בוחנת בקפדנות אם המקור האמיתי של היתרה הוא משכורת שלא נמשכה (במקום ״לקבל משכורת ולהשאיר אותה בחברה״, ולכן ההחזר ימוסה כשכר), או דיבידנד שלא חולק רשמית (ימוסה כדיבידנד), או באמת הלוואה אמיתית. ראו מס יסף פיצויים.

סעיף 3(ט1), הסיכון של דיבידנד מנופח

סעיף 3(ט1) לפקודה קובע שדיבידנד שמשולם לבעל שליטה ייחשב כהכנסת עבודה אם נמצא ש״מהותה של ההכנסה היא תמורה לעבודה ולא דיבידנד אמיתי״. רשות המסים יישמה את הסעיף בעיקר במצבים בהם בעל החברה מושך משכורת מאוד נמוכה (לפעמים מינימום) ומחלק את כל הרווח כדיבידנד.

בעת פרישה, אם בעל המניות פתאום מקבל ״דיבידנד פרישה״ ענק שאין לו רציונל עסקי אמיתי, רשות המסים עלולה לסווגו כשכר. הסיכון, חיוב במס שולי 47% במקום 25% דיבידנד, תוספת מס יסף, חבות ביטוח לאומי. ראו שאלות נפוצות.

חברת מעטים, סיווג נוסף לבחון

חברה שמטופלת על סף הסיווג כ״חברת מעטים״ (חברה עם פחות מ-5 בעלי מניות, סעיף 76 לפקודה) חשופה לסיכון נוסף, רשות המסים יכולה לחייב חלוקת רווחים נדחית, ולעיתים להטיל ״חיוב חלוקה רעיוני״. בעת פרישה ממנה, התכנון מורכב יותר, ויש לתאם עם רואה החשבון של החברה.

חברת מעטים שצברה רווחים גדולים שלא חולקו עלולה לקבל דרישה לחלקם תוך זמן מסוים. תכנון נכון בעת פרישה יכול למנוע את הדרישה הזו. ראו פנסיה לבעלי שליטה.

אסטרטגיית הפרישה המדורגת, 2-3 שנים

במקום לסיים את כל החברה ולמשוך את כל היתרות בשנה אחת (סיכון של סיווג מחדש + מס יסף), האסטרטגיה המומלצת היא פרישה מדורגת על פני 2-3 שנים. בעל המניות ממשיך לקבל משכורת ״מקצוענית״ (לרוב 25%-50% מהקודמת), ובמקביל מקבל דיבידנד שנתי קבוע מהיתרות.

בכל שנה, חלק מהכסף יוצא כשכר (חבות מס שולי + ביטוח לאומי + פנסיה אם רלוונטי), חלק כדיבידנד (25% או 30% עם תוספת בעל שליטה), וחלק כהחזר חוב יתרת זכות (ללא מס, אם המקור הוא הלוואה אמיתית). הפיזור משיג תיק מס מאוזן ועדיין ״רואה הגיוני״ לרשות המסים. ראו פיצול בני זוג.

טבלת השוואה, חד פעמי מול מדורג